בס"ד, אב תשס"ט

אחרי שכבר התפללנו תפילת מנחה בערב תשעה באב בשעות הצהרים, הרי לקראת ערב אנו מתכוננים ללכת לבית הכנסת לפילת ערבית וקריאת מגילת איכה.

אך לפני ההליכה לביהכנ"ס אנו מחליפים את הנעליים לנעלי גומי. כיון שתשעה באב אסור בחמשה דברים, ואלה הם אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל וקריבה אל אשה. ולכן עוד בטרם הליכתנו לביהכנ"ס אנו כבר לובשים את נעלי הגומי או נעלי בד (העיקר לא נעלי עור או מה שנראה כמו עור) שהם נעליים שהאבלים לובשים אותם בימי אבלותם.

ובבתי הכנסת מתפללים תפילת ערבית, ומיד לאחר מכן קוראים את מגילת איכה במנגינה מיוחדת ועתיקה, מנגינת אבל המשרה אוירה של עצבות.

יש קוראים מגילה זו מתוך מגילה כתובה על קלף כמו ספר תורה וכך היא דעת הגר"א שכך יש לעשות, אך רוב הציבור קורא את המגילה מתוך תנ"ך שלם.

בזמן התפילה וקריאת המגילה מכבים את האורות בבית הכנסת וקוראים לאור הנר, או לפחות ממעיטים את האור שבבית הכנסת ומשתמשים רק בתאורה מינימלית והכרחית.

חכמינו ז"ל אמרו: כל התאבל על ירושלים, אינו זוכה ורואה בשמחתה, וכן יש להשתדל לקיים את כל המנהגים שקבעו לנו חכמינו כדי לבטא את האבילות והצער הכבד שיש לנו מחסרונם של בתי המקדש ומהיותנו בגלות קרב לאלפיים שנה. ואעפ"כ צריך לדעת כי מי שהצום אסור לו כמו חולה או אדם חלש, או זקן וכיוצ"ב, אסור לאפשר לו לצום. גם אשה שהיא בהריון או מיניקה, ראוי שתתייעץ עם רופא ועם רב פוסק הלכות בהקשר לתענית אם זה ראוי לה ומותר לה לצום אם לאו, וחלילה חלילה שאדם יסכן את עצמו במקום שאסור לו להכנסת למצב של פיקוח נפש.

הצום מסתיים עם צאת הכוכבים, ובשנה זו שנת תשס"ז היא בשעה 8:12, ומרות סיום הצום, אנו נוהגים במנהגי אבילות עד חצות היום של העשירי באב (היינו בשנה זו ביום רביעי עד השעה 12:45 בצהרים). כמו איסור שמיעת כלי זמר, איסור אכילת בשר ושתיית יין, איסור כביסה, רחיצה ותספורת.

וכל כך למה?

כיון שחכמינו לימדונו שעיקר שריפת בתי המקדש היה דוקא בעשירי באב, ומה שאנו נוהגים כל מנהגי אבילות מתשעה באב, כיון שאז התחילה הפורענות, אבל ברור שעיקר החורבן היה בעשירי, עד שרבי יהודה הנשיא חשב להעביר את התענית לעשירי באב ולא בתשעה באב. דבר שלא נתקבל בסופו של דבר, והעיקר שנזכה לראות בבנין ירושלים ובית המקדש במרכזו, ובשוב השכינה לשכון בתוכה כהבטחת ה'.