בס"ד, אלול תשס"ט

מיום שני של ר"ח אלול ועד ערב ראש השנה תוקעים כל יום אחרי תפילת שחרית בשופר, ארבע קולות: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

תקיעת שופר זו אינה מן התורה אלא מנהג ישראל הוא. שכשעלה משה רבינו להר בראש חודש אלול לקבל לוחות שניים, תקעו שופר במחנה להודיע לכל בני ישראל שמשה עלה למרום, ולא יבואו לטעות שוב פעם  אחרי עבודה זרה. לכן נהגו ישראל תקוע בר"ח אלול כדי להזכיר את עלייתו של משה רבנו, ולהודיע ששבו בני ישראל מחטא העגל, ונכפר להם, וניתנו להם ברצון הלוחות השניים לסוף ארבעים יום, וזכרון זה מעורר את האדם לתשובה.

כל החודש תוקעים שופר, כדי להזהיר את העם על יום הדין הקרב ובא ולעוררם לתשובה, כי כן טבע קול השופר להחריד את הלב וכך נאמר בספר עמוס (ג): "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". וקול השופר מכריז ואומר: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" (הוא לשון הרמב"ם).
ובערב ראש השנה אין תוקעים, כדי להפריד בין התקיעות של חודש אלול שאינן אלא מנהג מתקנת חכמים, ובין התקיעות של יום ראש השנה שהן מצוה של תורה.