בפינה זו נתייחס לשבת פרשת שקלים שהיא הקרובה לנו. ובכן, בזמן שבית המקדש היה קיים, מצות עשה על כל אדם מישראל לתת "מחצית השקל" בכל שנה ושנה, להקריב מהן את כל קרבנות הציבור בבית המקדש כמו עולות התמיד והמוספים והנסכים והמנחות והקטורת וכו' (בבית המקדש הוקרבו קרבנות של אנשים פרטיים על חטאיהם או בגלל סיבות אחרות, וכן הוקרבו גם קרבנות ציבור בשם הציבור כולו) וצריך להביא את הקרבנות בכל השנה מן התרומה של אותה שנה ולא של שנה אחרת.

וכולם שייכים במצוה זו של מחצית השקל, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב בה ואם אין לו, הוא לווה מאחרים או שואל מהם משכון ומשכנתא או מוכר כסותו ונותן מחצית השקל כסף וכפי שנאמר בתורה (שמות ל') "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וגו' ".

כל שקלי התרומה שמכל ישראל היו צריכים לבוא לבית המקדש עד לראש חודש ניסן שבכל שנה שהוא החודש הראשון במנין החודשים על פי התורה והחל מראש חודש ניסן הם תורמים מן התורה שכל השקלים נאספו שם, ומוציאים מכסף זה כדי לקנות הקרבנות מן השקלים החדשים וכפי שנאמר בתורה (במדבר כ"ח): "זאת עולת חודש בחודשו" – אמרה תורה – כך דרשו חכמנו ז"ל – חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וצריך שיהא לכל ישראל חלק באותם הקרבנות שבאים לכפר על כל ישראל.

לפיכך, התחילו בראש חודש אדר להשמיע על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו ויתנו כל ישראל את שקליהם בעונתם. בחמישה עשר באדר ישבו השולחנים (הגזברים) בכל עיר ועיר ותובעים בנחת ומי שלא נתן עדיין אין כופין אותו ליתן. כחמישה ועשרים ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן (כמו מס הכנסה . . .).

ותקנו חכמים שבשבת הסמוכה לאדר או בשבת שחל בה ראש חודש אדר, יהא קוראים בתורה בפרשת שקלים, כי בשבת כל העם נאספים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ושומעים את הקורא בתורה, נמצא שקריאה זו בפרשת שקלים היא ההכרזה הראשונה על מצוה זו לעשותה בעונתה.

ועכשיו שאין בית המקדש קיים ואין לנו קרבנות וגם מצות מחצית השקל אינה נוהגת, אעפ"כ אנחנו קוראים בתורה בפרשה זו במועדה כדי שתיחשב לנו הקריאה בתורה כאילו קיימנו את המצוה בפועל, ככתוב (הושע יד): "ונשלמה פרים שפתינו".

עוד טעם, לפיכך ציוו חכמים לקרוא בפרשת שקלים במועדה בזמן הזה כי מהרה יבנה בית המקדש, ויהיו המצוות סדורות בידינו, וחביבה מצוה זו על ישראל, כי ממנה לומדים לאהוב את כל אחד מישראל אהבה גדולה, שהרי כולם שווים לפני הקב"ה והגדולה שבעבודות המקודשות, אלו קרבנות הכפרה נעשות ע"י כל ישראל בשווה ואין עני ואין עשיר לפני הקב"ה ואין קרוב או רחוק אלא כולם קרובים במידה שווה, וקרבן כולם עולה לריח ניחוח לפני ה' לכפר עליהם על כל עוונותיהם.
 

חכמינו ז"ל שאלו למה קדמה פרשת שקלים לפרשת זכור? וכבר הסברנו שבענין מחצית השקל קוראים בשבת הסמוכה לאדר, לפי שבאחד באדר היו משמיעין על השקלים באחד באדר והלא בחודש אדר יש עוד מצוה של זכר מחיית עמלק, ומצוות מחיית עמלק נאמרה לישראל קודם מצות מחצית השקל?

 

טעם הדבר, מפני שבזכות מצות שקלים זוכים למחיית עמלק והקב"ה ציווה לישראל לתת מחצית השקל כופר נפש – כדי להקדים רפואה למכה.

 

וכך דרשו חז"ל בגמרא מסכת מגילה (יג, ב'): אמר ריש לקיש: "גלוי וידוע לפני מי שאמר יהיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (כפי שמובא במגילת אסתר פרק ג': "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך"), לפיכך, הקדים שקליהם לשקליו. וזה מה שכתוב: "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים", ובמסכת סופרים (כא) מובא: "וצריכין ישראל לתת שקליהם לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם 'לשם כופר' אלא 'לשם נדבה' ".

 

ולמה דווקא מחצית השקל? לפי שהשקלים באים לכפר על עוון העגל, ולא היו ישראל בעוון זה אלא מחצית היום בלבד. משש שעות של יום הארבעים לעליית משה לשמים ועד הערב. אמר הקב"ה: אותן שש שעות שהייתם עובדים לעבודה זרה ומתפרנסים משלי, עליכם להחזיר לי פרנסתכם מאותן השעות לשם עבודתי. לכך אמרו חכמים: "לפי שחטאו במחצית היום, לפיכך יתנו מחצית השקל" (ירושלמי שקלים פרק ב').

 

חכמי ישראל האחרונים מצאו בענין זה שאמרה תורה מחצית השקל ולא שקל שלם, רמזים שונים וגילו בו טעמים הרבה זה אומר כך וזה אומר כך ודברו כולם עולים בקנה אחד לאהבה את ה' וליראה אותו.

 

ובכן, למה מחצית השקל? בא לרמז לאדם שידע תמיד שכל עבודתו שהוא עובד את אלוקיו – הלוואי שיגיע לכדי מחצית העבודה ממה שיש בכוחו לעבוד ולא ירום לבבו לומר עבדתי את ה' בכל כוחי, ואפילו כשאדם מדמה בנפשו שנותן כוחו ויגיעו לה', אין זה אלא מחצית השקל בלבד. עוד טעם – לפי שהשקלים האלה באים לכפר על מעשה העגל, והואיל והנשים לא חטאו בעגל והאיש בלי האישה אינו אלא גוף, לכן די לכל אחד במחצית השקל.

 

ועוד טעם, לכן אמרה תורה להביא מחצית השקל לכפרה, לפי שאין הכפרה אלא על מחציתו של האדם ואילו מחציתו השניה טהורה היא תמיד ואינה נפגמת לעולם, ומשום כך גם אינה צריכה כפרה והרעיון הוא כזה – כי האם עשוי שורש וענף, שרשמו בשמים הוא, הנשמה הטהורה שניתנה לאדם היא חצובה מגבהי מרומים והיא נשארת בטהרתה לעולם, אך ענפיו על הארץ והם כוחות הנפש הנגלים וכלי המעשה, וכל פגם שהאדם פוגם בחטאיו אינו פוגם אלא בענפים הללו שהם למטה ורחוקים משורשם שלמעלה. וכשהאדם חוזר בתשובה מחטאיו ואינו צריך אלא בענפים הללו שהם למטה ורחוקים משורשם למעלה. וכשהאדם חוזר בתשובה מחטאיו, אינו צריך אלא לחבר את הענפים עם השורש העליון, כדי להעלות את כוחותיו ואל כל מעשיו ולקרבם אל כיסופי הנשמה.

 

לפיכך נאמר בפרשת שקלים: "כי תשא את ראש בני ישראל", ופירשו חכמינו : "כי תשא את ראש" – שא את ראשם, זקוף קומתם! היינו, הרם מעשיהם אל שורש נשמתם וייעשו שלמים כבתחילה לא בריה חדשה הם צריכים להיבראות אחר החטא, שכן המחצית שבהם חיה וקיימת טהורה ובריאה היא תמיד, אין צריכין לתת לכופר נפשם אלא מחצית השקל בלבד, ועם המחצית הזו יהיה שקלם שהם שוקלים לפני המקום – שקל שלם.