המקדש היה המקום המרכזי שבו מתכפרים עוונותיהם של ישראל, ועל זה דרשו חכמינו כי מי שהיה מגיע למקדש היה עצב כיון שבא עם עוונותיו על שכמו, אבל יצא שמח, כיון שנתכפרו עוונותיו.

כן בתורה שבכתב ועוד יותר בתורה שבעל פה – התלמוד הבבלי, האריכו חכמינו ז"ל בכל דרכי עבודת הכהנים והלויים במקדש, וזו היתה עבודת קודש, ועבודה רבה.

חורבן בית המקדש אומר – סילוק השכינה. אין עוד מקום מרכזי שאפשר לומר עליו כי הוא המקום והמשכן של בורא עולם ומאז חורבן בית המקדש נמצאו תחליפים שרק דומים למקור, כמו בתי כנסת ובתי מדרש, הישיבות הקדושות בהם נלמדת התורה הקדושה, שעליהם אמרו חכמינו: מאז חורבן בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה בלבד ובמקומות הללו מרגישים מעין הקדושה שהיתה במקדש. וכך גם הבית היהודי המקפיד לשמור על מצוות התורה וחוקיה, גם הוא משמש כמקום השראת השכינה מעין מה שהיה בבית המקדש.

 

ארבע צומות תקנו הנביאים – כדי לבטא את הצער על חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם והם- כנאמר בנביא זכריה (פרק ח'): "הצום הרביעי (הוא י"ז בתמוז שהוא החודש הרביעי – כשמונין את החודש הראשון מניסן), וצום החמישי (תשעה באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת שהוא החודש העשירי) וכו'".

בי"ז בתמוז – הובקעה ירושלים בחורבן בית שני, ואילו בבית ראשון הובקעה העיר בתשעה בו. וארעו באותו יום במשך ההיסטוריה גם פורענויות נוספות כמו שבירת הלוחות ע"י משה רבינו בעת חטא העגל.

תשעה באב – בו חרב הבית בראשונה וגם בשניה, והיו בו גם צרות רעות ורבות אחרות.

ג' בתשרי – בו נהרג גדליה בן אחיקם וכבתה גחלת ישראל הנשארת.

עשרה בטבת – בו סמך מלך בבל על ירושלים וצר עליה עד רדת חומותיה.

 

כך מסופר בנביאים (מלכים ב, כה) "ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחדש העשירי, בעשור לחודש, בא נבוכדנצר מלך בבל, הוא וכל חילו, על ירושלים, ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב ותבוא בעיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו בתשעה לחודש – ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ, ותבקע העיר וכו'".

המצור הזה הביא בסופו של דבר לחורבן המקדש כפי שמובא בנביא ירמיהו (נב) "ובחודש החמישי בעשור לחודש וגו' בא נבוזראדן רב טבחים וכו' וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים וגו' ואת כל חומת ירושלים סביב נתצו וגו' ואת יתר האמון (ההמון) הגלה נבוזראדן רב טבחים".

ובכן, ראשית הפורענות – בעשרה בטבת היתה, שבו התחיל המצור, ובאו אנשי ירושלים במצור עד שנפלו חומות העיר ונשרף בית המקדש ויהודה יצאה לגלות.

התענית של עשרה בטבת, כשאר התעניות שניתקנו לאבל ולצער על חורבן בית המקדש וגלות ישראל, אך לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, כי דיה הצרה שהיתה בשעתה, אלא עיקרה של התענית ותכליתה הוא לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים האלה נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו) "והתודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם אשר מעלו בי וגו'" ודברים אלו צוטטו מלשונו של הרמב"ם (רבי משה בן מימון) בהלכות תעניות.

ונסיים בדברי התלמוד הירושלמי (מסכת יומא א'): "כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו". לפי שיש בכוחו של כל דור ודור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נדחיו לארצם ולבנות להם את בית הבחירה. ובמה? בתשובה שלימה ובתיקון עוונות ראשונים. וכל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא זה שעדיין לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותיו אתנו, ומשהים את הקץ לבוא, וכאילו ח"ו אנחנו גרמנו את החורבן.

ועל כך אנו מתפללים שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו וכו' ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות".

 

 

 

אחרי חורבן יהדות אירופה, היו רבים מבני העם היהודי שלא נודע מועד פטירתם (רציחתם ע"י הנאצים ימ"ש), והרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, בו כל יהודי שיכול לומר קדיש (למעט אלה שיש להם הורים ואינם יכולים לומר קדיש) אותו בזמני אמירת הקדיש בתפילות שביום זה, והוא לזכר ולעילוי נשמת אותם יהודים קדושים שלא זכו לקבורה (כמו רוב היהודים שנרצחו בשואה) אך גם לא ידוע זמן פטירתם ומותם.

עשרה בטבת שהוא יום של תענית על צרת חורבן בית המקדש, נקבע אפוא גם כיום הקדיש הכללי על צרת חורבן יהדות אירופה בתקופת השואה.