כתוב בתורה (ויקרא כג,טו) "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". עוד נאמר שם: "שבעה שבועות תספור לך מהחל חריש בקמה". נצטווינו לספור שבעה שבועות מיום הבאת קרבן העומר ביום ט"ז של ניסן ועד לחג השבועות שהוא יום החמישים מיום הקרבת העומר. מתחילים לספור בליל שני של חג הפסח. (בארץ ישראל הוא מוצאי החג הראשון, ובחוץ לארץ הוא ליל סדר שני של פסח) וסופרים שבעה שבועות שהם ארבעים ותשעה ימים. וזה שכתוב "תספרו חמישים יום" – קיבלו חז"ל שפירושו עד ליום החמישים תספרו.

 

מצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו, וכך נלמד מלשון הפסוק "וספרתם לכם" – שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

מצוה זו נוהגת גם בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין קרבן העומר. ויש אומרים שבזמן הזה אין מצוה זו נוהגת אלא מדברי סופרים.

 

טעם המצוה כתוב בספר החינוך: משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא תורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וכו', והוא העיקר והסיבה שבעבורה נגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה וכו', והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות. ומפני שהתורה היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד: מתי תבוא העת הנכספת הזו! כי כשהאדם מונה ימים לזמן ידוע הוא מראה כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא – וזה שאנו מונים "לעומר" (כלומר הימים שעברו, ולא מונים הימים שיש לנו עוד) וכו', לסמן, כי כל זה מראה בנו הרצון להגיע אל הזמן (שכן הרגשת הצער מימי הריחוק, חזקה מהרגשת העונג שיבוא בסוף הזמן, לכן שמחים יותר בימים שעברו ומונים אותם  - עד כאן.

ימים אלה של ספירת העומר, הם לנו גם ימי לער וכאב על עשרים וארבע אלף מתלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.

וכך מובא בתלמוד (יבמות סב,ב) "אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. תנא: כולם מתו בין פסח לעצרת".

ואגב, במשך הדורות התברר שימים אלו שבין פסח לעצרת (שבועות) היו ימי פורענות בגולת אשכנז בשנת תתנ"ו שבהם נשמדו הרבה קהילות ישראל ובנים על אבות רוטשו וגדולי הזמן ההוא נשרפו חיים על קידוש השם.

כך גם בימי הצורר הבוגדן חמילניצקי, ימח שמו, בשנת ת"ח ות"ט בגלות פולין ורייסין היו עלילות דם שהחלו קודם הפסח, ובשפך נהרי נחלי דם מישראל קדושים כילו רוב זוועותיהם בימים שבין פסח לעצרת היו. ועוד ועוד.

ולכן, מנהג ישראל הוא שבימים אלו אין לישא אשה ואין להסתפר וממעטים בשמחה, והכל על מותם של כד' אלפים מתלמידי ר' עקיבא שמתו בתקופה זו.

ואף שיש חילוקי מנהגים מתי בדיוק נוהגים במנהגי האבלות, אם בתחילת ימי הספירה או בהמשך ימי הספירה, אבל הכל מודים שיש לנהוג מנהגי אבלות על טרגדיה זו שגרמה שכמעט ונשתכחה תורה מישראל עד שאותם מתי מעט מן התנאים שנשארו בחיים (ובהם רבי שמעון בר יוחאי), הם שהאירו את שמיה של היהדות בתורה, וכך חזרה עטרה ליושנה בזכות אותם מתי מעט שהלכו ממקום למקום כדי ללמד תורה לישראל.