בס"ד, תמוז תשס"ט

החל משבעה עשר בתמוז ועד לתשעה באב, עשרים ואחד ימים, נקראו בפי חז"ל: "ימי בין המצרים" על שם הכתוב (איכה א): "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ואמרו חכמים במדרש: אלו ימי הצרה שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם "קטב מרירי" (שמו של שד מזיק) מצוי, ושאר מזיקים שולטים בהם ומרות רבות ורעות מצאו את ישראל בדורותיו בימים אלה.ף וכן חרב של מצרים ומצור ומצוק. ולכן הוקבעו כל ימי בין המצרים לאבל על חורבן בית המקדש.

 

ולכן ממעטים בימים אלה בשמחה יותר מכל השנה, ואין נושאים נשים מי"ז בתמוז עד לאחר תשעה באב (לספרדים). ואין עושים מחולות וריקודים בימים אלה, ואין שומעים בהם קול נגינה מכלי שיר גם מאלה המושמעים ברדיו או ברשמ-קול. אין עושים טיולים וביקורים של תענוג ואין מסתפרים בהם (לאשכנזים). ולפי מנהג הספרדים אין מסתפרים רק בשבוע שחל בו תשעה באב כדעת הבית יוסף.

 

כן נוהגים שאין מברכים "שהחיינו" בימים אלה על בגד חדש או פרי חד ש, כיון שהזמן הוא זמן פורענות, ואין טעם לומר על תקופה מרה שכזו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ולכן גם אין לובשים בגד חדש ואין אוכלים פרי חדש. אבל אם נזדמנה לו מצוה עוברת כמו ברית מילה או פדיון הבן, מברך "שהחיינו", וכן אם נזדמן לו פרי חדש שלא יימצא לו אחר תשעה באב – מברך ואינו מחמיץ ברכת המצוה. ונוהגים היתר לברך שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

 

תקופה זו של ימי בין המצרים ידועים כימים של סכנה, ולכן יש ליזהר בהם יותר מבשאר ימות השנה ולא לעשות דברים ישי בהם משום סכנה אפילו אם בכל ימות השנה לא נמנעים מעשייתם.

 

הצדיקים ויראי ה' היו קובעים לעצמם בתקופה זו בכל יום לעשות "תיקון חצות" בחצות היום וגם בחצות הלילה, כדי לתת ביטוי לאבל הכבד שיש לעם ישראל על חורבן בתי המקדש, ועל הגלות הקשה הנמשכת זה קרוב לאלפיים שנה, ואשר אנו מתפללים ומייחלים שגלות קשה זו תסתיים על ידי הגאולה השלימה שאנו מצפים לה שתבוא.