בס"ד, סיון תשס"ט

משנכנס חודש סיון, נכנסים אנו לאוירה של מתן תורה או קבלת התורה, אותו אירוע היסטורי שבזכותו נהפכנו לעם אחד, כנאמר: "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך".

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט), ואמרו חכמינו ז"ל: "ביום הזה" – בראש חודש, שבאחד לחודש סיון חנו במדבר סיני מוכנים לקבלת התורה.

"ויחן שם ישראל נגד ההר" – ("ויחן"-לשון יחיד) – כאיש אחד בלב אחד אבל כל שאר החניות בתרעומת ובמחלוקת (רש"י שם).

"בחודש השלישי" – הוא חודש סיון לפי מנין התורה בו חודש ניסן הוא החודש הראשון, חודש אייר הוא החודש השני, ואז חודש סיון הוא החודש השלישי.
אבל חכמינו דרשו על זה גם דרוש אחר. וכך דרש אותו הגלילי לפני רב חסדא (שהיה מגדולי אמוראי בבל) "בחודש השלישי" – ברוך אלוקינו שנתן התורה משולשת (תורה, נביאים וכתובים) לעם משולש (כהנים, לויים, ישראלים), על ידי המשולש (משה שהוא שלישי לבטן אמו), ביום השלישי (כפי הנאמר "והיו נכונים ליום השלישי), בחודש השלישי. וכל זה מובא בתלמוד מכסת שבת (פח,א).

איך היה סדר הדברים באותה שנה בה קיבלו ישראל את התורה? ובכן – באותה שנה ראש חודש סיון חל אז ביום ראשון (כדעת רבי יוסי בגמרא מסכת שבת דף פח, ואנו הולכים כשיטתו) והתורה ניתנה בשבת שהיה אז השביעי בסיון.

ביום ראשון באותו שבוע שכאמור היה ראש חודש, והיה בא' בסיון, בו ביום באו מרפידים למדבר סיני וחנו נגד ההר, ובאותו יום הקב"ה לא דיבר אליהם כדי שלא להטריחם יתר על המידה מפני חולשת הדרך.

יום שני היה כבר ב' בסיון, אמר להם משה בדבר ה' דברי הקדמה לתורה שידעו מה ה' אלוקיכם דורש מהם לכשיקבלו עליהם עול תורה. לא שמירת מצוותיה בלבד, אלא הרבה יותר מזה –
"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו'"
"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו'"
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו'"

ותשובת העם היתה: "ויענו כל העם יחדיו, ויאמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה"!

יום שלישי הוא כבר ג' בסיון, אמר להם מצות הגבלה. סימני גבול קבע להם סביב ההר, לאמור – עד פה תבואו ואל תתקרבו אל ההר מעבר לתחום זה, כי כל הנוגע בהר מות יומת!!

יום רביעי, ד' בסיון, אמר להם מצות קדושה ופרישה מן האשה, ולאחר מכן יטהרו את גופם ואת בגדיהם. וכך היה דבר ה' אל משה: "וקדשתם היום ומחר וגו' כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם וגו'". ולפי זה היתה התורה צריכה להינתן להם ביום הששי בסיון שהוא יום ששי בשבוע (כי ביום השלישי מיום רביעי שאז דיבר אליהם ה' הוא יום ששי), אבל משה הוסיף מדעתו עוד יום אחד לקדושה ולפרישה, וכך היה החשבון: ויאמר אל העם, היו נכונים לשלושת ימים וגו' הינו – שלושה ימים של הכנה, וברביעי ירד ה', והקב"ה הסכים עמו, ולא ירדה שכינה על ההר עד יום השבת שהוא שביעי בסיון, לאחר שלושה ימי פרישה, ועוד יום אחד של הגבלה שקדמה לפרישה.
נמצא שמפי הקב"ה נאמרו שלושה ימי הגבלה, ונעשו ארבעה. וכן נאמרו כך שני ימי פרישה ונעשו שלושה. ולפי"ז יום מתן תורה שעמד להיות בששי בסיון לא היה אלא בשביעי בסיון.
אבל לדורות נקבע החג של מתן תורה לששי בסיון בכל שנה כדבר ה' אשר היה למשה בתחילה לכן גם זכר לימי ההגבלה שבכל שנה הם רק שלושה ולא ארבעה, שמתחילים בג' בסיון כמו אז, וימי הפרישה רק שניים, ד' וה' בסיון.
ולכן נוהגים שבשלושת הימים האחרונים שלפני חג השבועות כבר פוסקים עם מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר, ומסתפרין בהם ועושים שמחת נישואין, ולימים הללו קוראים "שלושת ימי הגבלה". ובספרי המוסר והדרוש מובא, שבשלושת ימי הגבלה צריך אדם להשתדל שיגביל את עצמו מדיבור אסור, ומשיחה אסורה, ודברים המבטלים אותו מלימוד תורה. ואדרבה, נוהגים להרבות בימים אלה בלימוד התורה יותר מבשאר הימים.