בס"ד,

ביום בו הושבתו הלימודים בבתי הספר, ע"י ראשי הרשויות הקומיות, נמשך סדר החיים הרגיל ברשת "החינוך העצמאי".

גדולי התורה, שאנו סרים להנחיותיהם, פסקו מאז ומתמיד שאסור בשום מקרה להשבית תלמוד תורה של ילדי ישראל, ולפיכך, לאף אחת משביתות המורים, שהתקיימו גם בעבר, לא הצטרפו עמיתיהם המלמדים במוסדות החינוך החרדיים.

אחד מראשי הערים, אתו אני מיודד אישית, הביע בפני בשיחה טלפונית את כעסו: "אתם מתאמצים להוכיח, שהינכם שונים מכולנו". את המילה שונים הדגיש במיוחד. עניתי לו בניחותא: "איננו מתאמצים במיוחד, כי אנו אכן שונים".

מוסף "הארץ" (31.12.03) הקדיש שפע של כתבות על כשלון מערכת החינוך במדינה. העורך, חנוך מרמרי, מתמצת את המצב העגום, כך:
"לילדי ישראל יש קשיים בהבנת הנקרא, בפתרון בעיות מילוליות ומתמטיות, קשיים בביטוי בשפתם, בעל פה ובכתב, קשיים בשפות זרות, קשיים בהבנת היקום, בריאת העולם ובהכרת ההיסטוריה, בורות במושגי היסוד של הסדר החברתי, עיוורון לזהותם האישית הקהילתית, הלאומית, האנושית, חוסר היכרות עם מיטב ההגות. לילדינו קשיים ביצירת הקשרים, קשיים בלמידה, קשיים באיתור מידע ובמיונו, בעיבודו ובניתוחו". אכן, שיר הלל למערכת החינוך הממלכתי.

מה שמתמצת חנוך מרמורי בכמה משפטים נוקבים, כותבים גם באריכות, פחות או יותר, יתר מחברי המאמרים והכתבות במוסף זה. כישלון, כישלון צורב, זהו פסק הדין הניתן בצער למערכת החינוך ע"י כל מי שעיניו בראשו, ומנווטי מערכת זו מעיזים בשחצנות וביהירות, לתבוע מהציבור החרדי לאמץ את "הליבה", מילה מכובסת להחדרת הערכים הזרים לנו במוסדות החינוך שלנו.

היעד של החינוך החרדי הוא, "ראשית חכמת יראת ה'" (תהילים), "יראת ה' ראשית דעת" (משלי), "ואם אין יראה אין חכמה" (אבות). ומכל זה אנו למדים, שיראת ה' צריכה להיות התחלה ויסוד לכל לימוד, אכן, אנו שונים ומבקשים להמשיך בדרך זו.

בכל רחבי העולם המערבי מושקעים תקציבים גדולים בהקניית החינוך הייחודי למיעוטים: לשחורים, ולאיספנים בארה"ב, להודים באנגליה, לתורכים בגרמניה. העולם המערבי מכיר בזכותו של כל מיעוט לחנך את ילדיו עפ"י מורשתו. זוהי זכות אלמנטרית, בכל מקום שמכבדים בו את חירויות האדם. האם יעלה על הדעת, שמדינת ישראל לא תכיר בזכות הקהילה החרדית ללמד את ילדיה, ברוח המסורת העתיקה שלנו?

איננו יכולים לאמץ את תכנית "הליבה", כי זה לדידנו ענין עקרוני. משום שיש בכוונתה להתערב בגסות במשנה החינוכית שלנו, משום שאיננו מקבלים את בית הספר שלנו כ"בית מלאכה לידיעות". משום שתוכן הלומדים והשיטות הפדגוגיות - אלו הן סוגיות שלדידנו רק גדולי התורה, מכווני דרכינו, יכולים לקבוע. לא פקידים או פוליטיקאים במשרד החינוך. כי אכן, אנו שונים.

ולפני הדאגה לתוכנית "הליבה", חשובה ככל שתהיה, מן הראוי שמערכת החינוך הממלכתית, תבחן את עצמה בכל הנוגע לליבה של החינוך לזיקה יהודית. הדור הצעיר מאבד בקצב מהיר, כל ייחוד וכל זהות. מושגי היסוד של ההוויה היהודית הולכים ונשחקים, סימני הכר יהודיים מיטשטשים ונשחקים, בבתי הספר הממלכתיים דוהרים לעבר היעד הבלתי קיים של אויוורסאליזם והתפרקות ממורשת ישראל.

אלה שמתלוננים – בצדק! – על תופעות האלימות בבית הספר הכלליים, מוטב גם שילמדו כיצד במוסדות החרדיים מחנכים לערכי יסוד כמו "דרך ארץ". "דרך ארץ קדמה לתורה", מורים במוסדות שלנו. "דרך ארץ שקולה כנגד כל התורה".

חינוך הילדים שלנו הוא בבת עינינו. הדרך החינוכית שלנו עמדה במבחן הדורות, וקיימה אותנו כעם, אנו מבקשים להוסיף ללכת בדרך אמונתנו. אכן, כי אנו שונים.