בס"ד, ג' אד"ב תשס"ח
        10 במרס 2008

                                                                                                       
                                                   מהי עמדת אגודת ישראל 


                                                     תשובה לבר פלוגתא

חז"ל אמרו (סנהדרין ה'): "כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח"; כי כדי להגיע לחקר האמת – יש לחזור ולבדוק. אני תוהה, אם דברי חכמים אלה היו נר לרגליו של ר' שמואל חיים פפנהיים, עת כתב את מאמר הפולמוס שלו "עמדה של אגו"י" ("קולות", כ"ט אדר א'). מיותר, לדעתי, גם לשרבב מונחים זרים בשיח בין חרדים. מושגים כמו "ימני", "שמאלי", "ליברלי" – מקומם לא יכירם אצלנו. אנחנו יהודים חרדים, בני היהדות הנאמנה, סרים למרות מרנן ורבנן ונוהגים עפ"י הכלל "נהרא נהרא ופשטיה". מה לנו עם מושגים ומונחים חילוניים אלה, בשיח בינינו ובקרבנו.

עוד הערה בלתי נמנעת: כותב המאמר מייחס לכמה גדולי ישראל, בכנסייה הגדולה בתרצ"ז, דברים שהם דיבה ממש: "חפצו להחדיר רוחות ציוניות ערות בתוככי אגודת ישראל". במחילה, אך זו פשוט עזות פנים. המחלוקות שם היו לשם שמים, ובסופה של אותה כנסייה גדולה וחשובה במארינבד נתקבלה החלטה היסטורית בהסכמה. לא "עמומה", לא "מטושטשת", לא "מעורפלת" – אלא דווקא ברורה, בהירה, מאירה ונהירה.

במאמר ידוע "על המדיניות של אגודת ישראל", שנתפרסם לפני 71 שנה, כתב מנהיג התנועה הדגול הרב משה בלוי ז"ל, דברים שראוי לקרוא בהם בכל פעם מחדש: "כשברא הקב"ה את עולמו הסתכל בתורתו וברא את עולמו. כשיצרה אגו"י את מדיניותה, הסתכלה בתורה ויצרה את הדרך שלה. מדיניותה של אגו"י ביחס לארץ ישראל היא חלק מהשקפתה הנובעת ממקור התורה".

הח"מ חי מצויין עם החלטות הכנסייה במארינבד, שהן מורה דרך לדורות: "מועצת גדולי התורה מצהירה שגבולי ארצנו הקדושה תחומים ע"י מנחיל ארצות בתורתנו הקדושה, והקבועים לדורות עולם. בלתי אפשרי, משום כך, שהעם היהודי מצדו יוותר באיזו צורה שהיא על הגבולות האלה". זה "מעומעם"?! מי בכלל יכול להעלות בדעתו טענה מוזרה כזאת?.

ברורה כשמש גם המשך ההחלטה: "קיום מדינה יהודית היא אפשרית רק אם היא מכירה בחוקי התורה, כחוקה היסודית שלה ושהנהלתה היא עפ"י התורה. מדינה יהודית המסרבת להכיר בתורה כחוקתה – אינה יכולה להיקרא בשם מדינה יהודית". ולכך, כמובן, בדיוק התכוונו וכיוונו גדולי התורה והחסידות. מול הלאומיות החילונית, מול ההשקפה הציונית של 'ככל הגויים בית ישראל' – אנו דבקים באמונתנו, כי עם ד' אנחנו. מכאן, שמדינה זו אינה אתחלתא דגאולה, אף לא קצה האתחלתא.

כנציג אגו"י בכנסת, נמנע הח"מ מלכנות את היישות הקיימת בשם "מדינה יהודית" – אלא "מדינת יהודים", או ליתר דיוק: מדינה בשלטון יהודי. וזאת, משום שטרם הקמנו את חיינו המדיניים בארץ על בסיס התורה. (כן, צריך להתפלל ולהאמין. צריך לקוות – ובס"ד נגיע גם לכך!).

שאלה היפותטית: היה ומדינת ישראל אכן תאמץ את חוקת התורה – האם "נכיר" בה כמדינה יהודית?. לדעת מיעוט בתוכנו – התשובה שלילית. אך על דעת רוב מנין ורוב בנין של גדולי התורה והחסידות לדורותיהם, חברי מועצות גדולי התורה – התשובה היא חיובית. ועד אז, נאבק כמובן במערכות הפוליטיות על צביונה ודמותה היהודית של המדינה. על שבת, על חינוך, על כשרות, על נישואין כדת משה וישראל ועוד.

המוטו שחוזר בנאומיי בכנסת הוא קבוע ויציב: יהודים נמצאים בא"י בזכות התורה, לימודה ושמירתה. הדבקות בתורה ולימוד התורה הם לא רק התנאים לקיום העם היהודי – אלא הם הערובה להמשך קיומו. עובדה היא, שעמנו התקיים גם כאשר גלה מארצו. מובן מאליו, שהתורה היא תמיד ולעולם מעל למדינה.

ר' ש"ח פפנהיים מזכיר לנו שהמרא דארעא קדישא מהרי"ץ דושינסקי, יחד עם מנהיג המזרחי הרב ברלין והגר"י הרצוג, הציעו להעניק מעמד בינלאומי לירושלים. נכון, כי הייתה אז תקווה שבכך נבטיח לפחות, בין היתר, גישה יהודית לכותל המערבי. אלא, שמאז גילו הערבים את פרצופם, את שנאתם היוקדת, המלווה מאז ועד היום במאורעות דמים ופוגרומים. איך אמר הרב משה בלוי ז"ל, בהתנגדותו כבר בתרצ"ו למועצה המחוקקת, שהגה הנציב העליון: "לצערנו הגדול לא הצליחו מאמצי היהודים לשכנע את 'השכנים' בתועלת שהיישוב היהודי מביא לא"י... המשטמה לא פסקה... והשנאה הזאת תישא (חלילה) את פירותיה...". אם כן, הערבים הם שהכתיבו את יחסנו אליהם לאורך השנים – ועד היום.

אז, מהי "חציית הגבולות" שבה הח"מ מואשם?. במעבר ממחנה אגו"י הירושלמי לעבר התנגדות להסכמי אוסלו (על דעת מועצת גדולי התורה)?, בהתנגדות לעקירת גוש קטיף (על דעת כל גדולי ישראל)?, בהתנגדות לחלוקת ירושלים (על דעת מרנן ורבנן)?. האמנם יש בכך "חציית גבולות"?!. האמנם מדובר בכלל ב"גבול אשר גבלו ראשונים"? (דברים י"ט).

ועכשיו, לגבי חבלי ארץ ישראל. על החלטת מארינבד כבר דברנו. אני אוהב גם תמיד לצטט את הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, בנאומו באותה כנסייה גדולה בשנת תרצ"ז:

"יש לנו ס"ת קדוש אשר נאמר עליו "תורת ד' תמימה משיבת נפש". ואם חסרה אות אחת הוא פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושה היא, ולכן רק אנשים אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו הקדושה והתמימה – הם הם אשר גם ירהיבו בנפשם לקרוע את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים על דבר ד', לתורה שבכתב ושבעל=פה, מראשו ועד סופו, המוסרים נפשנו על כל אות ואות – בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על שעל אחד מארצנו הקדושה". (חידושי הגרמ"ז סי' נ"ד).

ולבסוף, הח"מ מואשם בשימוש במילה המדינית "ריבונות", רחמנא ליצלן, בהרצאה שנשאתי במוסד חינוכי חשוב של המפד"ל. מודה ב"אשמה": ריבונות פירושה, כידוע, שלטון עצמי. בלע"ז קוראים לזה סוברניות. ואכן, אמרתי בהרצאה "שהחלטת האו"ם לריבונותנו על חלק מא"י אינה פרי המעש הציוני – אלא פועל יוצא של ההבטחה האלוקית על הארץ, ויד ההשגחה העליונה... אך חובתנו להיות ראויים לשם ולמקום הארץ הקדושה – כי בלי תורה מוצב תמיד סימן שאלה גדול להמשך קיומה של המדינה".