בס"ד, כ"ז באדר ב', התשס"ח 
        3 באפריל 2008
                                                                                                                                                               03/04/2008

סקרים מלמדים שליל הסדר הוא אירוע משמעותי מאוד, בחייהם של הרוב המכריע של אזרחי ישראל. כמעט 90 אחוזים מהיהודים במדינה מסבים לשולחן הסדר, ורובם קוראים גם את ההגדה. מצוות חג הפסח – הן מצוות ה"עשה" והן ההינזרות מן החמץ – מסמלות את חרות בני ישראל מגלות. כולם יודעים זאת, מלבד שופטת זוטרה בבית משפט לעניינים מקומיים, שפשוט בזה ליסודות הרעיוניים והסמליים של החג.

השופטים השונים, בערכאות השיפוט במדינת ישראל, בכל רמותיהן, מגיעים לתפקידיהם עם השקפת עולמם הפרטית. כי גם שופטים כמו אזרחים אחרים, אינם משוחררים מדעות קדומות. לכל שופט דעה פוליטית, או דעה בנושאי דת ומדינה. הוא מביא אותה לידי ביטוי בהחלטותיו ובפסיקותיו. אך, מה לעשות כאשר בבתי המשפט שלנו במדינת היהודים, בכל הרובדים, הצטרפו ונתקבלו במשך שנים רוב של בעלי דעות שמאל פוליטי, בעלי השקפות אנטי דתיות הסולדים מיהדות.

אותה שופטת, גברת בר אשר צבן, אינה רוצה אפילו להבין שחג הפסח, חג החירות, הוא אחד הסמלים היותר מובהקים של המורשת היהודית. את חג החירות הרי חגגנו והעברנו מדור לדור, אלפי שנים לפני שהיתה לנו עצמאות מדינית, בתש"ח לפני 60 שנה.

היהודים בישראל, גם אלה שאינם מקפידים על קלה כחמורה במצוות התורה, מבקשים לקיים פסח כהלכתו עפ"י השגתם. הם נזהרים מחמץ. הם עמלו לנקות היטב את הבית (תבדקו, בבקשה, מהי כמות מכירות מוצרי הניקיון בסופרמרקטים). הם משקיעים כסף, כדי לקבל את החג עם מאכלים כשרים, עם מצה ועם כל סימני ליל הסדר הידועים.

ליל הסדר בבתיהם של ישראלים, הוא מחזה מרתק. הם נצמדים לטקסט הישן של ההגדה. הם לעיתים שוברים שיניים על הקטעים בשפה הארמית, גונבים את האיפוקמן, שרים חד גדיא. ולמה רק בישראל?. צעירים שלנו, תרמילאים, במקומות נידחים בהודו וביערות ברזיל, מפסיקים את הטיול כדי להתכנס באלפיהם לסדר פסח. החב"דניקים העורכים את לילות הסדר במקומות המרוחקים מתפעמים, בכל שנה מחדש. "מה נשתנה הלילה הזה?", שואלים ישראלים בכל אתר בעולם, ברצינות ובכבוד.

כולם יודעים זאת, מלבד שופטת זוטרה בבית משפט לעניינים מקומיים. היא החליטה לפסוק הלכות. היא החליטה, בעזות מצח, "שאין לעגן את חג הפסח בספר החוקים של הכנסת". מה הנימוק שלה? "יוזמי החוק נמנו על חברי כנסת שומרי מצוות". ובכן, נפל דבר: ההתייחסות לחוק שאושר ע"י רוב, נקבעת מעתה עפ"י יוזמי החוק.

"חוק החמץ" אושר בכנסת בשנת 1986, ועליו חתם ראש הממשלה דאז והנשיא דהיום מר שמעון פרס. החוק קובע מפורשות, כי המהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". ברור שיהודים שומרי תורה ומצוות אינם זקוקים, כמובן לחוק זה שחקקה הכנסת. אנו מצווים על הלכות הפסח מדאורייתא ומדרבנן. אך ידוע גם, עפ"י מימצאי סקרים, שאפילו אותם שאינם מקפידים על קלה כחמורה, לא רק נשמרים מחמץ – אלא סבורים שיש לאכוף את 'חוק החמץ' במדינה.

מלבד אותה שופטת זוטרה, שהורתה בהתרסה לחוק זה למחוק כתבי אישום, אשר הוגשו נגד בעלי מסעדות שעברו על החוק מתוך לעג וזילזול. האם השופטת אינה יודעת שחוק זה חוק?. מהו הבסיס המוסרי שהיא תדרוש, למשל, מאזרח לשלם מס הכנסה, אם לא בשם החוק?.

השופטת הנלחמת נגד קיום חג הפסח בפרהסיה של מדינת ישראל, מייצגת תפיסת עולם המעודדת את ההתנתקות מהמורשת היהודית. אך ראוי שתדע, היא והתומכים בדעותיה: מטעמים של יצר-קיום לאומי אנחנו מוכרחים לעצור את נסיונות השחיקה של היהדות במדינת היהודים. חייבים לעצור, כדי שלא נגיע למצב שבו העם היהודי, דווקא כאן בארצו ההיסטורית, יאבד את קלסתר פניו. הטמיעה הישראלית "באוניוורסליזם" היא פרי דמיון, והיא מן הסכנות היותר חמורות האורבות לנו. בלי זהות יהודית, בלי חג פסח לא תהייה מדינת יהודים.



(פורסם במעריב)