בס"ד,

    שנת השמיטה תשס"ח 
  מאת מאיר פרוש

"התעללות חרדית בציונות" – כך הוכתר מאמרו של גבי אביטל ("מעריב" 16.9), נגד מקיימי מצוות שנת השמיטה כהלכתה. "התעללות"?! – אתה משפשף את העיניים ומסרב להאמין. התעללות, משמע התנהגות אכזרית ורעת לב. ובמה עוד יכולים להעליל על שומרי מצוות, על בניה של היהדות הנאמנה למורשת האבות, לתורת הר=סיני?.

"שש שנים תזרע שדך . . . ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ". פרשו קדמוננו: הקרקע תקנה מנוחה וקדושה בשנה השביעית, כפי שאדם קונה מנוחה, קדושה ונשמה יתרה ביום השבת. רעיון יום השבתון השבועי, המוכר באורח אוניוורסלי בכל העולם, בכל התרבויות והמשטרים, מקורו כמובן בעם ישראל. שום עם אחר מעמי העולם הקדמון לא העלה על הדעת, שיש להבטיח לאדם העובד יום הפוגה מעמלו בכל שבוע. אך עד היום, יש עדיין בקרב היהודים "מאבקים" נגד קיום היום שנצטווינו בו "שמור וזכור".

נכון, שמירת יום השבת עולה גם כסף. אך כלום יש תיקון חברתי אחד שאינו עולה כסף?. האם חופש שנתי בתשלום אינו עולה ביוקר למשק?. וביטוח רפואי?, ופנסיה לקשישים? וביטוח מפני אבטלה?. האם משהו יעלה על הדעת, לקום ולמחות נגד ההוצאות והעלויות של אותם תיקונים חברתיים?. אם כן, אין ספק: המשמעות הדתית שיש לשבת, מעוררת עדיין בחלקים מסויימים בציבור זעם וחרון אף.

כך גם לגבי קיום שנת השמיטה. אך יש ערכים יהודיים מקודשים, החשובים מכסף. היסוד הרעיוני למצוות שמיטה, היא האמונה בבורא העולם, שכל הארץ שלו, גם אם אמונה וערכים הן מילים ארכאיות. אמר על כך רבי אהרן הלוי ז"ל בספר החינוך: "נקיים את מצוות השמיטה, רק כדי שנזכור שהקב"ה הוא אדון על הקרקע". ולשמחנו, שנת השמיטה תשס"ח מסתמנת בישראל כהצלחה גדולה. 350 אלף דונמים, כמות שיא, כמות כמעט כפולה משנת השמיטה הקודמת – יושבתו ממלאכה, בפריסה ארצית רחבה, ביותר מ-320 ישובים חקלאיים. אלפי חקלאים קבלו על עצמם השנה מרצון לשמור שמיטה ללא פשרות. נגד מי מהם אנחנו "מתעללים"?.

נכון, ישנה גם גישה פשרנית המוגדרת "היתר מכירה". המחלוקת, כידוע, אינה חדשה. אך עליה אמר, ביושר לב, אחד מרבני תנועת "המזרחי" (אם המפד"ל בימינו) שצידדה תמיד ב"היתר מכירה": "יש כאלה 'המחללים שביעית' ויש כאלה שהם 'שומרי שביעית' המסתמכים על 'היתר מכירה'. ואם כי אינם רואים עצמם כמחללי שביעית – הם גם לא שומרי שביעית". מה שברור הוא, שההתנגדות לגישה הפשרנית של "היתר מכירה" אינה ראויה לכינויים המוזרים שאפילו "אנטישמיות" השתרבבה בהם במאמר אביטל.

במגילת העצמאות הצהרנו, שלא באנו ליצור כאן זהות חדשה, אלא להמשיך את הקשר עם מה שהיה קיים בעמנו אלפי שנים, לאורך דורות רבים. יש הרוצים למחוק את העבר, לעקור מן היסוד את המורשת והשורשים הדתיים והתרבותיים. להם נאמר: הניתוק מהעבר לא זו בלבד שאינו מיטיב עם העתיד – הוא ישיג, להכרתנו, את ההפך.