נשיא אוניברסיטת בר אילן, פרופ' משה קוה, פרסם מאמר המוכתר "הסלידה מפני הבטלנות" (הארץ 1.2.04). במשפט הפתיחה כתב: "הכשל המוסרי החמור שבהישענות על צדקה וחסד ועל חיי הבטלנות, הוא רעה חולה שפשתה במקומותינו".

בהסתמכו על דברי הרמב"ם, "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה – הרי זה חילול השם וגו'", ברור שפרופ' קוה מכוון את ביקורתו בעיקר לתלמידי ישיבות וכוללים שתורתם אומנותם. הוא סולד, כדבריו, מפני "בטלנותם" והישענותם על גיבוי אחרים. הוא מטיל עליהם סטיגמה, אות קלון. מצער מאד שנשיא אוניברסיטה ("דתית"?) מכשיל את הקוראים בהצגת תמונה מעוותת ומגמתית, בשאלת התייחסות ההלכה ללימוד התורה – אל מול העיסוק לצורכי פרנסה. הנושא יותר מורכב, וציטוטים סלקטיביים מן המקורות אינם תורמים לליבונו.

בכל התקופות הקודמות בתולדות עמנו, שקדו המוני ישראל על לימוד התורה וקיימו את המצווה "והגית בו יומם ולילה". נערים ומבוגרים, רווקים ובעלי משפחות התמידו בלימוד לשמה. היו שהקדישו את כל זמנם ללימוד תורה ולשם כך נאלצו לצמצם את מחייתם, אחרים שילבו בחייהם לימוד תורה עם עיסוקים במסחר לפרנסתם. אלה גם אלה, אלה לצדם של אלה.

לא נוכל בגלל קוצר היריעה לנתח את הגישה ההלכתית, אך ראוי להאיר את מורכבות הסוגיה עם דוגמא, על דבר המשנה "עשה תורתך קבע", אומר רש"י: "שלא תהא קובע עיתים לתורה, אלא כל היום תעשנו עליך קבע". ובמקביל, אמרו גם חכמים: "אותן שעות שתקבע לתורה יהא קבע, ושאר המלאכות יהא משמשות לאותן שעות של לימוד תורה, שהן העיקר".

ואין כאן סתירה. היו אם כן, שקבעו את כל היום לתורה, והיו שקבעו לכך רק שעות ספורות ביממה.

אך בקהילות ישראל היה מקובל "שהממיתים עצמם באהלה של תורה", אלה המתמסרים בכל ישותם ללימוד יומם ולילה – הם אנשי המעלה. לעומתם, הטרודים בפרנסתם, אף קובעים גם עיתים לתורה, אינם יכולים להשתוות לדרגת אחיהם המסורים נפשם ללימוד.

קיומם של לומדי תורה שתורתם אומנותם, מומחשת בשחר ההיסטוריה בעמנו בהסכם המכונה "עסק יששכר – זבולון". על אודות שני השבטים נאמר במדרש רבה: "זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו". מכל מקום, הנסיבות בהם עודדו הלכתית לעסוק בלימוד תורה ללא התעסקות נוספת להשגת פרנסה, ידועים ומקובלים בישראל מאז ומתמיד. מעולם לא "סלדו" בעמנו מן הלומדים, אלא להיפך רוממו את מעמדם. מעולם לא ראו בלימוד תורה "בטלנות", אלא דווקא יגיעה מקודשת. לכן, התמיכה בלומדי תורה היתה והינה זכות וכמובן גם מצווה.

אצלנו, היהודים, מחלוקת איננה ענין של מה בכך, היא כנראה חלק בלתי נפרד מן האופי הלאומי שלנו. אנחנו מוכנים לריב על כל דבר – על עניינים של מוצא שונה ומנהג נבדל, כמו עניינים של חלוקת העול הכספי במימון צרכי ציבור. ובכ"ז העם היהודי חי וקיים, כי מה שמאחד אותו חזק ומרובה ממה שמפריד בין חלקיו.

בחברה היהודית עמד תמיד הלמדן בראש סולם הכבוד והיוקרה. כל המחיצות המעמדיות נפלו לפי התורה והדעת. "גדול בישראל", לא היה מעולם בעל נכסים או בעל שררה – הוא היה אדם שלמד הרבה, שהקדיש את חייו ללימוד ואת יחס הכבוד הזה אל לומדי התורה טיפחו באומה בכל הזמנים עד שנעשה הדבר חלק מן המבנה הנפשי היהודי.

האם דווקא במדינת היהודים הכל השתנה? האם אנו צועדים, במלוא התנופה, לעבר היעד הבלתי קיים של אוניוורסאליזם והתפרקות ממורשת וערכים יהודיים? האם ההתנתקות המהירה שלנו מן השורשים העתיקים, אכן תיצור "סלידה" מלומדי תורה? האם העובדה שהלומדים בישיבות מטפחים את הישגי הרוח של כל דורות העם היהודי – זמן מה שהופך אותם בארצנו ל"בטלנים"? והאם פרופ' קוה בכלל מבין את משמעות דבריו?

אלה שתורתם אומנותם מקיימים בכל ישותם את דברי התפילה: "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך..." כבוד וזכות לנו לתמוך בהם כספית, כדברי חז"ל: "זכה אדם ללמוד תורה, זוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות".