במאמר המוכתר "זמן יהודי" (מעריב 7/2/08), מטיפה טלי ליפקין=שחק "להקל בהליכי גיור", אחרת אנו נהיה עדים למצב "שיכול להפוך לסוג של מחלה סופנית לרעיון הציוני". מילת המפתח, לדעתה, היא "להקל". וכאן, טמונה אי הבנה היסטורית=תרבותית מצערת.

אל הלאום היהודי – בניגוד ליתר הלאומים – אפשר להצטרף אך ורק ע"י אקט דתי. כלומר, מעשה כמוגדר בהלכה. מי שאינו מוכן לאקט דתי זה, מפני שהדת היהודית אין לה משמעות בעיניו – אינו יכול לדרוש מן היהודים מה שאיננו יכול לקבל מלאומים אחרים, המקיימים את זהותם ההיסטורית: אפשרות להצטרף לפי תנאים משלו.

מי שמטיף גם לפתיחת שערי הלאום היהודי לפני כל המצהיר על רצונו בכך, איננו מתכוון למעשה ללאום היהודי כמות שהוא. הוא, בפועל, אפילו שולל את קיומו ומבקש לבטל את מציאותו. הוא רוצה לאום חדש מנותק מן העבר, מהמורשת. הוא רוצה, גם אם אינו מתכוון לכך, לפרק את הרוח והאחדות היהודית מאז מעמד הר=סיני.

הזיקה ללשון העברית ואפילו השרות בצה"ל – הם מפתחות לאזרחות, ולא ללאומיות. באמצעותם יכול אדם להיות ישראלי, אך לא יהודי. גם במגילת העצמאות הכרזנו, שלא באנו ליצור כאן זהות חדשה – אלא להמשיך את הקשר עם מה שהיה קיים בעמנו אלפי שנים, לאורך דורות רבים. אם כן, לא "הקלות" – אלא גיור כהלכה בלבד. ועל ייחודנו נשמור, כי בזכותו חזרנו לארץ אבותינו ובזכותו נוסיף להתקיים בה